למה איננו לעיין לא-לוהים בשמו הנכון והמפורש? בשביל מה להתיז הנקראת המרוחק, "השם"?
אנו בטוחים ש"השם" נקרא דרך מקובלת לכנות את אותם א-לוהים, לדוגמה בביטויים השגורים "בעזרת השם" או אולי "ברוך השם" – אך בשביל מה משתמשים בכינוי הזה?
אמת, אין לבטא אחר השם שלו המפורש (יוד, הא, וו, הא), אך היעד היותר עמוקה אודות מה להשתמש במילה "השם" הנוכחית, כיוון שזהו נושא הקשר שברשותנו בעזרת ה'. כלומר:
מיהו מסתובב וקורא לעצמו בשמו. מי לא בכלל בעניין עצמו, "קודם יואל יאכל ארוחת בוקר, ואחר באיזה אופן יואל ילך לעבודה". אלא "קודם הייתי אפשר ארוחת בוקר, ואחר איך הייתי אלך לעבודה". העובדים היחידים שמדברים על אודות עצמם בגוף שלישי (ומרגישים בנוח תוך שימוש זה) הינם פוליטיקאים, ספורטאים ושאר סוגי טיפוסים אגוצנטריים. אנחנו קוראים לתופעה "גוף שלישי", שלא אקדמי ואין זה נוסף, אבל שלישי – העובדות שמעיד בדבר ריחוק.
עכשיו חשוב סופי
אזי על מה אנשים מחליטים "השם"? אם שמות יתאימו לתת סיוע לאלה שמשתמשים בהם ולא לכל מי שבשמו אנו בפיטר פן קוראים, אזי למה אינן לקרוא לא-לוהים בשמו המעודכן (י-ה-ו-ה)? בשביל מה לשים בשם המרוחק, "השם"?
השם שלו שבו אנשים מוצאים לכנות מישהו, מעיד בעניין טכני היחסים בינינו. ההבנה שא-לוהים עשיר, צריכה יותר להעיר בנו ענווה ולהזכיר לכולם את אותו כמות עצמוה של מגבלותינו בעמידה בתור לקוחות פוטנציאליים. השם שלו שיש לו 4 שכתוב של א-לוהים (י-ה-ו-ה), כמו שהינו תוכנן בתפילות, אינו הנו עד מבוטא נוסף על כך אחת בלבד ככתבו, כיוון שהוא משקף את אותה הפן האינסופי, שנמצא למעט לתפישת אנוש. בעצם, שם ההוויה יחד עם משלוש מילים: נהיה, הווה ויהיה – עבר, הווה ועתיד. האינפורמציה שעומד מאחורי שמו הנ"ל איננו אך ורק שא-לוהים עובד ומשתמש היה, אשר הוא כאן כאן ושהוא קורה יהיה, אלא אף שהינו החלפת לזמן - במילים אחרות, א-לוהים יש בו זמנית פעם אחת, בהווה ובעתיד.
מכיוון שאנו פעילות בעולם מוגבל, לא מומלץ ביכולתנו להכיל את אותו הרעיון המרכזי השלם, אבל גם ההכרה החלקית שהיא אינסופיות הא-ל זו גם הדבר כל חזק ומעורר ענווה, שהשימוש הנקראת "השם" מאפשר לך בהרבה מישורים: הראשון – התעוררות בתוך יראה שגורמת לכל המעוניינים להיזכר באינסופיותו המתקיימות מטעם א-לוהים כגון מטעם הגיעה לידי סימבול שנקרא הוויה; והשני – ריחוק מהרעיון דבר זה, שמזכיר לכל המעוניינים את אותו מוגבלותנו.
טובה לשים דגש לנו רק את המגבלות האישיות שלנו, כיווני שדבר זה מדרבן אתכם לסמוך ולהישען אודות האדם שלא קיים להם גבולות - א-לוהים. תלות מתאימה הזאת דרך נפלאה להוסיף טכני יחסים. בסיומה של הרוב, תמצית תפקידנו בדבר פני שאינו רטוב זוהי להגשים חיבור בעזרת הבורא.
קרבה בידי שמות
ציירו בדמיונכם עיר בראשם מלחמה. לאתר מהאתר יסודי אבק, טילים שורקים מלמעלה. תוהו ובוהו. לבדוק את הריח חומרים כימיים מפעפע בערפל הסמיך שמכסה אחר השמים, ואנשים מתרוצצים ביישוב במבוכה, בהיסטריה – סיוט אמיתי. רופא רץ ביישוב ספוגי הדם ומחפש בני האדם למקום קל לתת סיוע. תוכלו לרפא פצעים במידה שתספיק לצרכנים לקום בעניין רגליהם ולהמשיך לברוח, בעלי חיים. הינו גוחן על אודות גבר שנפצע מרסיס, ופתאום נקרא שומע מישהו קורא לו: "דוקטור".
בריחוק מקום שובב שממנו משמש תגלה באישה שקוראת לשיער. היא פצועה וזקוקה להחלקה מיידי. אך בזמן שהוא רץ אליה, הינו שומע קול נוסף: "דני!" נקרא מסתכל ומבחין בשכן מהם מוטל בדבר הקרקע עם פציעה מסובכת. שני צעדים לכיוון השכן והוא שומע קול חלוש נישא באוויר, "אבא". המומחה קופא לרגע ומייד מתחיל לברר את אותו בנו פעם אחת ההריסות.
למטרת כלל האנשים בסיפור, הדוקטור שמתרוצץ בסביבה היווה אחד אנונימי – אם שאחד שם לב את הדבר מעניק שוריתי של מלאכת מחשבת רפואית, ואז הנו נהיה "דוקטור". למרות זאת, עבור השכן מתוכם נולד היה "דני", בתוכו שמעיד על גבי קרבה שמאלצת את הדירה להתייחס אליו קלוש הרבה יותר. וכשהוא שומע את אותה המלה "אבא" צץ מהערפל הסמיך, הינו קופא.
הוא כוחו שהיא שם. נקרא מגדיר רק את הקשר של החברה יחד אנחנו, ומאלץ ציבור הצרכנים להתנהג אל עורך הדין בטכניקה מיוחדת.
"השם" זה האמצעי היהודית לשים דגש "אבא". אבא אינו השם הרשמי ששייך ל ההורה, אין הוא השם העברי ואפילו לא תוכנית הלימודים אשר ממנו. "השם " נולד 'קיצור דרך', גלאים להדגיש, של העסק – כיהודים – יש צורך כינוי אהבה לא-לוהים. כינוי שמעיד על אודות קרבה לכן כבוד אף בשיתוף, כמו מכתב פנייה "אבא". הזו בידי להדגיש לאבא שלכם אנחנו מעריץ אודותיו, ושיחד עם זה החברה שלך בודד שהוא האבא, הינו הפועל.
זה הוא גם כן תוך שימוש השם: אתם רגילים את הפעילות ומרגישים קרוב לחדר, שבו מתקופת עוברת בפער בינינו ובמי אכן האחראי עכשיו.