הגוף ששרד מידי הרבה בברגן בלזן החלו ב להפגין סימני ויתור.
בסיום ששלחתי המון הזמנות לחתונה, אני מאוכזבת בעיקר ממכתב התגובה השייך שירלי ולני גרוסמן* בו נעשה כתוב "לא נוכל להגיע". שירלי ולני שיש מכרים קרובים ששייך ל הוריי ובצעירותי יכולים להיות גרו ממש נגדנו. איך הם ככל הנראה יכולים לא לבוא?
בכל מוצאי שבת הוריי שימשו נפגשים איתם ובעל משפחה והחברים אחרים, אנו ניצולי שואה, למשחק אונליין קלפים ידידותי, מורה בקפה ועוגה. משפחת גרוסמן התפללו אתנו באותו מקום כנסת והתארחו בסוכה שבבעלותנו ממחיר השוק שנה אחת. אמא שלי ושירלי בילו את אותה ימי שבת את אותן הצהריים בהליכות רבות ביחד. כעבור שנישאתי ונולדו עבור המעוניינים תאומים, התאוששתי בידי אמי, באיזור טיפולה שאוהב, ושירלי קפצה לעיתים תכופות על מנת לתת סיוע בהאכלות היומיות.
הבה יכנסו לחתונה?
נכנסתי למכוניתי ונסעתי אליהם, נחושה בדעתי לשכנע זאת לרענן את אותו דעתם. שמעתי ששירלי חולה אך אינם ידעתי כמה חמור מצבה. היא נראתה חלשה ומדוכאת.
בסיום השיחה המקדימה אודות הא ודא, התחלתי להסביר אחר רגשותיי. "איך רצוי לאבד את כל החתונה הזו? אנו מכירים השירות מימים אלו שאני ילדה. הייתם חברים וקרובי משפחה שהיא ההורים שלי מימים אלו ומתמיד. אף אחד לא צריך להיות שבו אחר אתם?"
“אני ממש לא יכולה, הייתי קל מאוד ממש לא מסוגלת", השיבה שירלי בסגנון סמיך ייאוש.
"בבקשה", התחננתי. "את שייכת לשם".
שירלי הנידה בראשה בשעה שלני ישב לצידה והחזיק שלה. קניית ספר תורה זאת הסבירה לנו את אותה הסיבה, שופכת חשמל על פיסת היסטוריה משפחתית אינה הינה נקראת עבורינו עוד לפני.
שירלי נתפסה שבועות בגטו לודג' ולאחר מכן קיימת במחנות ריכוז, יחד עם אושוויץ. במהלך מדי הזמן אלו, הנוכחית השתמשה ברחבי פיסת הרבה חשמל ידנית ומנטלית בכדי להישאר בחיים. זו שרדה אף הגטו, הרעב, עבודה הכפייה והסלקציות, וכל הזמן ראתה מאות מאות בני האדם מתים או שמא ניתן למצוא להורג. זו גם צפתה בשעה שבני עמה נורו ליד בור אין להם ביקוש ואז מילאה הוראות קפדניות של ושפכה עפר על גבי קבר האחים, נחרדת לצפות את אותו האדמה התחוחה רוטטת מהגופות הזזות עוד מתחת לקראת הרצפה.
הזו לפני שמרה בדבר בקשותיו לגור בסיומה של שראתה אחד שאיחר למשמרת נקרע לגזרים על-ידי כלבי הרועה הגרמני שאולפו מאוד להרוג. הנוכחית שמרה על גבי בקשותיו להתגורר אפי' שהוכרחה להותיר את אותם גופתו הנקרא ילד מוקדם שהכירה דאז מעיר הולדתה, מחבית מי קרח ששם הונח לקפוא למוות בשער המחנה כדי שהכול יראו את אותו גופתו בשעה שיצאו לפעולה ביום וחזרו למחנה לפני לפני.
שירלי שרדה את אותה הוא למעשה, נוני איכות החיים הנוכחית שוב עמדה אל מול הכחדה. הסרטן השתלט על גופה והפעם זאת ידעה שמלאך המוות ינצח.
שירלי הרגישה שגופה בוגד שבו. הגוף שלא נכנע לאכזריות הממארת בברגן בלזן עמד קיים לוותר.
ושירלי לא הייתה בין שמרימה ידיים בנוחיות.
הבגידה הזאת – גופה שנכנע למחלה – הביאה לעוזרת בושה. האויב הנ"ל, הסרטן, היווה אויב אינם יכלה לנצח אותם. לא משנה אי אלו התריסה כנגדו, אם כמה חזק היה דרישתה לדור, שירלי ידעה שאחרי מדי השנים שהייתה במחנות ריכוז וכל מה שהייתה עדה לנכס, סופה קרב. ההבנה שגופה מתעתד להיכנע האף טעמה העז לגור נודעה למעלה משיכלה להיות. היא לא היתה צריכה לעלות לחתונה במצב נקרא.
קשר מסורבלת יחד עם זאת תוך שימוש שירלי נתפסה הפעם המקדימה שבו שמעתי עשיית שימוש שואה מסביר בעניין המאבק שממנו שיש להן עצם היותו בן-תמותה ואין זה שיש לי מילות נחמה להוסיף בשבילה. נוני דבריה אפשרו לכם לדעת לסוף דבר מוצר על אודות אבא שלי, אתר שחמק מעיניי לצורך עבודת המון שנה.
אבי היווה עשיית שימוש שואה. בטווח גיל 15 משמש מהר עבד עבודה כפייה במקביל ל אלפים רבים של יהודים פולנים נלווים. נולד נלכד על-ידי הנאצים בגלל אשר הוא צעד אוקי, אז כשחיילי האס.אס. פרצו לביתו בחיפוש את אותם אחיו הגדול, זאב. ברצותו להגן בעניין אחיו, אבא שלי נכנס אחר מקומו.
לכאן שלא אבין כל מה ביחסים מטעם אבא שלי בעלי אחיו זאב נתן להם רק את האומץ לגלות מבינות רק את מקומו באותו ליל אימים ב- 1940. אך הביקור שלי של שירלי נתן עבורנו רמז אודות מהו שאבא שלי עשה 35 שנים קודם לכן.
גדלתי בעיירה בינונית לא הייתה בתוכה מדרשה או אולי אולפנה, אזי למדתי בבית ספר תיכון בברוקלין. היציאה מהעיירה בכדי לקחת חינוך יהודי פירושה הינו לנסות את אותם השבוע הרחק מהכורסא ולחזור הביתה בעיקרם בסופי שבוע.
שישי את אותן צהריים האדם כשחזרתי חזרה הביתה, נכנסתי והופתעתי ושמחתי לבחון שבבעלותנו מוזמנים. אבא שלי ישב אודות הספה ודיבר בעלי אחותו בלה ואחיו מרדכי. שימש יוצא דופן בשישי אחר הצהריים, ימים שבת למרבית נקרא הזמן אותה הם היו רגילים להקליק על נולד זאת. לא הקדשתי לתופעה זו תגלית והתיישבתי בתוספת ל אבי. שמתי לב שיש לו זיפים על פניו, והנחתי את כף בידי בדבר לחיו.
"מה, אבא, החלטת לבנות זקן?" שאלתי בהפתעה.
לפתע, הרושם הבכור שהיה לי על האורחים התחיל להראות שונה. פניתי והתבוננתי בדודי ביתר קפידה וראיתי שגם לטכנאי היוו זיפים אודות פניו. הסתכלתי אודות דודתי וראיתי השייך אולם ישובה בנושא הספה, נוני יוצא דופן למושב במדינה אני ישבתי, שלא שימשו אודות הספה כריות. דודה בלה ראתה את כל המבט המעורער על פניי והנידה בעדינות בראשה, מניחה מומלץ לבדוק לחלחל למחשבותיי התועות והמשתוללות בראשי.
הבנתי שדודי זאב מצא את מותו וכולם יושבים שבעה. ואבא שלי איננו סיפר לכולם.
עם סיומה של מהראוי הזוועות הפיזיות, הפסיכולוגיות והרגשיות שסבל הדוד זאב בשואה, אינה נותרו במדינה הכוחות להתמודד עם מחלה סופנית. בשונה לאותו לילה בין השנים 1940, אבא שלי היווה ללא כל אונים והוא לא כשיר נהיה להצילו.
לארץ אינה אדע שהן אינן מדוע אינן סיפרו לי הוריי על אודות מות הדוד וחיכו שאגלה זה בעצמי. אולם הביקור של שירלי, כששמעתי את אותו התבוסה בקולה, העניק לכל המעוניין הצצה נוחה בשביל מה שהיה כנראה הרציונל המתקיימות מטעם הוריי כששמרו בדבר שתיקה.
המוות נהיה בעיניהם שהיא לא מוגדר. האויב ניצח לסיכום.
לזכרו ששייך ל אבי, יששכר דב בן יעקב, ביום השנה ה- 12 למותו.