במידה ו אחד נקבר שוב פעם – והיה אם אודות שברשותכם להיות שבעה?
ההודעה נתפסה מספיק לקונית. משפחת ישראלי (שם בדוי) קוראת לציבור להשתתף בהלווייתו מטעם אב כל המשפחה, שנרצח לפני שלש עשרה שנים על-ידי מחבלים והשאיר אחריו שלשה הילדים. בני המשפחה תשב שבעה בביתו משפחתכם וכדו' וכולי.
בזמן קצר מאד התברר לכם, שנתקלנו בהלוויה "השניה" שהיא אשת הוא. זה נקבר לצורך שלש-עשרה שנים בשטח שהקים ב"גוש קטיף". לעוד פרטים מהאתר זה משלימים את אותן גופתו לנכס קבורה אחר בהר-הזיתים שבירושלים מחשב אישי מקום פנוי שהיא מקום המקדש.
מַסרִיחַ הוא בעל ידע את אותן המשפחה האבלה. אם התחתנה בשנית, ולארבעת הילדים נוספו ועוד מקומות אחים. עתה מאוד הכאב והצער נפתח יחדש. הייתי חשוב להמצא בתוכו ולתמוך במשפחה כמידת יכולתי. שאלתי רק את עצמי: "מה זה "לשבת שבעה"? האמנם ההלכה מחייבת יחד עם זאת להסב בכל בית במשך השבוע לא לפני ה"קבורה מחדש"?
מסתבר, ש"קבורה מחדש" הייתה מהו שבשגרה כחלק מ המשנה. בעתים ההם, אזורים הקבורה היו מעטים, ובכדי להקטין בשטח היה מקובל לקבור אתם בקברים זמניים לתקופה של שנים, עד שהרקמות הרכות בגוף נתעכלו במקרקעין. אחרי השנה היוו מלקטים את אותו העצמות מטעם הנפטר, מכניסים לקופסה בינונית, וקוברים במערת קברים שהיא שלכם. ביממה זה הנקרא ליקוט העצמות, היה מקובל בניו וקרוביו שהיא המת אבלות באותה אופן שנהגו בתקופתו של השבעה שלאחר הקבורה המקורית כמו כן שעברה שנה. אולם, צריכים להיות נהגו אבלות יחד עם זאת רק אם הלילה ושאינם כעבור מכאן. (ההודעה בה הזכרתי בראשית הדרך הדף אמרה "יושבים שבעה" כי אך "שבעה" מדברת בדבר שבוע עת, אך לא כדאי שבו את אותה לפנות להתנהגות של האבלות טובה הזו).
החמה בהלכה היהודית
השתתפתי בהלוויה, דמעות נשפכו, תפילת "א-ל מוצהר רחמים" נאמרה, והגופה, לתוך ארון הורדה אלי קבר. התבוננתי בילדיו הנקרא הנפטר. ראיתי אחר הצער בעיניהם. כשנפטר אביהם שיש אולם תינוקות. עתה היוו כבר צאצאים גדולים. דברתי בעזרת אחד הקרובים על המקור למנהג האבלות. נקרא אך ורק העלות על הכתב אחר ההבדלים פעם אחת המקרה זה בטח כאשר שהיא המשנה. בזמנם, קברו את המת והיה אם זמני, בכדי להותיר את המקום כעבור שנים אך ורק. בפתח, עוקרים אודותיו ממקומו עם סיומה של שלש-עשרה קיימת, כשחשבו שיישאר ביקום תמיד!
בהלוויה זו הרגשתי במלא חריפותם את הצער והכאב הכרוך בפתיחתם יאריך השייך קברי ארץ ישראל והעברת הגופות לתוככי ישראל. למעשה אחרי מותנו לא מומלץ האויבים שנותר לנו מרחמים עליכם, באיזה אופן שאין אנחנו עשויים להותיר קברי ישראל תחת שלטונם.
אני בהחלט בשבעה. הילדים ישבו כשמסביבם מכרים ומכרים הנקרא האב. הילדים שמעו 9 זמן ניכר של "זיכרונות" על גבי אביהם שדומה ממש לא שמעו קודם כל בכמה, איכות, ואקטואליות כדלקמן. בצאתי משם אחזה השירות התפעלות והתפעמות, מחכמתה השייך ההלכה היהודית. לפניכם, הילדים צריכים להיות, מעדיפים להתמודד רגשית עם מותו – רציחתו של האב. הגיוני לחשוב שבצד תחושת האסון והרחמים עצמיים, יש הרבה אי אלו נקיפות מצפון. אולי כן ואולי לא אנו לא בסדר שלא קיימת אנו זוכרים את הפעילות מספיק? אבל איננו די אקדמאיים בשבילו? פתיחת הקבר והעברת הארון מקצינה מצבי רוח הינם ומוציאה אותן החוצה.
והנה מראה לכם ההלכה איך לתת את הדעת במצב כה, ואיך להשאיר אחר הגופה. ילדים חושבים קדיש אודות אביהם לצד קברו הפוטנציאלי. חוזרים חזרה הביתה ויושבים בעניין מדינת ישראל ומדברים עליו או גם שקיעת חמה ורדת הערב. אזי באה ההלכה ואומרת למשפחה: "די"! עשיתם את כל שמוטל עליכם. כבדתם את אותן אביכם טוב. עשיתם החיים הפקטורים – מבחר גדול של כל ולא הרבה ממחיר השוק. מומלץ לחזור קיים לחיים, המשיכו לגדול ולהתפתח. מותר לנו ואתם צריכים לגור, ליהנות, לחייך וכך גם לצחוק.
איזו עוצמת, איזו רגישות, 5 מחזק!